מכס ששווה זהב 

תקציר:בימים אלה (4.12.22), קיבל בית המשפט העליון ערעור בנוגע להליך של זהב שנתפס במכס (1).הזהב נתפס לאחר שאדם עבר איתו במסלול הירוק ולא הצהיר. המדינה תפסה את הזהב והחלה בהליך ההחרמה. 

לאחר כשנה וחצי, התייצבה בבית המשפט חברה אחרת, טענה כי הזהב בבעלותה (ולא בבעלות האדם שעבר איתו בשדה התעופה), וביקשה לקבל את הזהב לידיה.בית המשפט המחוזי דחה את הטענה בעיקר מסיבה פרוצדורלית, משום שפקודת המכס קוצבת לוח זמנים קצר מאד לתביעה להשבת התפוס, בעוד התביעה הוגשה באיחור.

בימים אלה, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, דחה את הטענה הפרוצדורלית בעניין האיחור, והחזיר את הנושא לבית המשפט המחוזי לבירור שאלת הבעלות, לגופו של עניין. מה היה סיפור המקרה?בשנת 2019, עבר בשדה התעופה בישראל אדם שעל גופו זהב במשקל של 22.8 ק"ג. האדם עבר במסלול הירוק ולא הצהיר על הזהב. רשות המכס תפסה את הזהב והזמינה את האדם להגיש תביעה להשבת התפוס, ובמקביל נקטה גם בהליכים פליליים נגדו.

בשנת 2021, פנתה חברה זרה לבית המשפט בישראל וטענה כי הזהב הוא בבעלותה. החברה טענה כי משנת 2019 ניסתה ליצור קשר עם האדם ולא הצליחה (ככל הנראה מאחר והוא נעצר), ורק ב-2021 התבררו לה העובדות, ומיד פנתה להגיש תביעה. החברה טענה כי הזהב הועבר לאותו אדם במסגרת עסקת קונסיגנציה (משגור), על מנת שהוא ימכור אותו בשם החברה ויעביר לה את התמורה (לאחר קבלת עמלה). החברה טענה עוד, כי במצב זה בו הזהב למעשה לא נמכר, היא הייתה ונותרה הבעלים שלו ועל כן יש להשיב לה את הזהב.

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה וקבע כי פקודת המכס קוצבת לוח זמנים קצר מאד להגשת תביעה להשבת התפוס. כך, סעיף 190 לפקודת המכס מאפשר תביעה להשבת התפוס תוך 30 יום מיום הודעת המדינה על התפיסה, ובמקרה הנוכחי התביעה הוגשה לאחר יותר משנה. עוד קבע בית המשפט כי המדינה יצאה ידי חובתה בכך שמסרה את הודעת התפיסה לאדם שעבר בשדה התעופה, ולא הייתה צריכה ליידע אדם נוסף.

החברה ערערה לבית המשפט העליון. מה הכריע בית המשפט העליון?בית המשפט העליון החליט לקבל את הערעור ולהסיר את הטענה הפרוצדורלית בעניין האיחור.

בית המשפט העליון קבע כי מירוץ 30 הימים להגשת התביעה, לא החל לגבי החברה הזרה הטוענת לבעלות בזהב, משום שהמדינה כלל לא יידעה אותה בדבר התפיסה. אמנם נראה כי המדינה לא ידעה על כך שגורם אחר טוען לבעלות בזהב, ועדיין, בית המשפט העליון החליט שעניין זה לא יכול לחסום צד ג' מלטעון לבעלות בסחורה התפוסה. המדינה טענה כי סעיף 1 לפקודת המכס מגדיר "בעלים" בצורה רחבה ביותר והיא יצאה ידי חובתה בכך שהודיעה לאדם ממנו נתפסו הטובין.

בית המשפט העליון קבע, על אף ההגדרה הרחבה שבפקודת המכס, כי אם החברה הזרה לא הייתה מודעת להליך התפיסה ולפרטי ההליך, לא ניתן לחסום אותה מלהעלות טענותיה לגופו של עניין, מנימוק פרוצדורלי של איחור.

בסופו של דבר, בית המשפט העליון הסיר את טענת האיחור, והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שזה ידון לגופו של עניין בטענת הבעלות בזהב.

מה ניתן להעיר על ההחלטה?סמכויות רשות המכס בעניין תפיסה, חילוט והחרמה, מקורן בפקודת המכס. על אף שמה הנוכחי, פקודת המכס [נוסח חדש], מדובר למעשה בפקודה שמקורה בתקופת המנדט הבריטי, כאשר היא לא השתנתה בצורה דרמטית בעשרות השנים האחרונות.

הפקודה מעניקה לרשות המכס "הטבות" רבות כגון תקופת התיישנות קצרה להגשת תביעות נגדה, הגדרה מאד רחבה למונח "בעלים" שממנו ניתן לתפוס טובין ולו נדרש להודיע, ועוד.

אעיר בעדינות, כי לדעתי רוח הפקודה אינה עולה בקנה אחד עם זכויות האזרח במדינת ישראל בשנת 2022 והיה רצוי שהמחוקק יתקן את הפקודה. אך עד שזה יקרה, בתי המשפט, ובעיקר בית המשפט העליון, בפסיקותיו בשנים האחרונות, יוצק פרשנות ליברלית לפקודות מנדטוריות וחוקים ישנים, בכדי לשמור על זכויות האזרח. 

המקרה הנוכחי מציג הבדלי גישה, בין בית המשפט המחוזי- שקבע כי התביעה התיישנה משחלפו 30 יום (משום שכך, על פניו, קובע החוק), לעומת בית המשפט העליון, שבחר להתמקד במהות -בירור הבעלים האמיתי, ולא בפרוצדורה או במועד ההגשה. 

הפניה:(1)ע"א 4715/21 Masgold Kuyumculuk Ltd. נ' מדינת ישראל ואח', פסק-דין מיום 4.12.22, כבוד הרכב השופטים רות רונן, נועם סולברג ויעל וילנר. ב"כ הצדדים: למערערת- עו"ד אחמד מסרי. למדינת ישראל- עו"ד חן אבידוב מפרקליטות המדינה (מחלקה פיסקאלית). ליבואן- עו"ד שחר חצרוני ושילה ענבר.